הספר "כורש הנסיך האחרון" של יונתן ילון הוא ספר קריאה מעולה, שמעניק הצצה כמעט בלעדית לסיפור המרתק של כורש. המלך האיראני שמוכר לנו בעיקר בגלל "הצהרת כורש" המפורסמת. מרתק!
הספר "כורש הנסיך האחרון" שכתב יונתן ילון הוא אחד מהרומנים ההיסטוריים הטובים והמרתקים שקראתי. ספר ששופך אור על דמותו המסקרנת וסיפור חייו הבלתי יאומן של כורש – הנסיך הפרסי שכמעט נרצח בהוראת סבו כשהיה תינוק והפך למלך האיראני שנלחם בחירוף נפש לקידום זכויות אדם, שוויון, חופש דת וצדק.
כן. זה שחתום על הצהרת כורש: ההצהרה שנתן כורש מלך פרס בשנת 538 לפנה"ס שקבעה כי כל אחד רשאי לחיות ע"פ אמנותו וחשוב מכך – שהשיבה ליהודים שהוגלו לבבל לאחר חורבן בית ראשון את הזכות לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל! בהתייחס לאיבה שקיימת כלפינו היום זה כמעט בלתי נתפס, נכון?
כורש: המקור לכבוד שרוחשים האיראנים ליהודים
הספר הזה גרם לי להבין שהאיראנים הם אמנם (כנראה) האויבים הכי גדולים שלנו היום, אבל זה לא תמיד היה ככה. פעם פעם הם בכלל היו בצד שלנו ועד היום, למרות כל האיומים והשנאה, הם עדיין מצהירים שאין להם שום דבר נגד היהדות אלא "רק" נגד מדינת ישראל.
אחד מהאירועים הכי מרגשים שקרו לאחרונה ומוכיח בדיוק את הנקודה הזו, הוא התיעוד הנדיר מהטקס שנערך בטהרן לזכר החללים היהודים במלחמת איראן-עיראק שבו הצדיעו (לא פחות) אנשי המהפכה לנופלים היהודים על רקע קול תפילתו של הרב. ואם זה לא מספיק, בתום הטקס התגייסו הקצינים לסייע ולנקות את קברי היהודים. לא פחות ממדהים בעיניי!
סיפורו הבלתי ייאמן של המלך כורש
עלילת ספרו של ילון מגוללת את קורות חייו של כורש מלידתו ועד ההכרזה המפורסמת, כרומן שכתוב בצורה מעניינת וקולחת שלרגע לא מעניקה את התחושה שמדובר בשיעור היסטוריה חשוב. הדמויות הלקוניות מקבלות פתאום נופך אנושי, הממלכה הפרסית העתיקה מקבלת פתאום צורה תלת ממדית והסיפור כולו מקבל נופך אישי, אנושי ומרתק.
בניגוד לספרים אחרים שקראתי, הספר של ילון לא נפתח עם הקדמה אלא מתחיל ישר בנקודת המפנה הדרמטית הראשונה: הרגע שבו המלך אַסְטְיָאגֶס, מנהיג הממלכה הפרסית, מביט בנכדו שרק נולד ומתייסר בתוך עצמו באשר למעשה הקשה מנשוא שעליו לבצע:
"עיניו החיוורות של המלך בחנו את עיניו החלושות של התינוק שנח בשלווה בחיקה של אימו. הוא היה קטן וחסר־ישע. האם הוא באמת יכול לסכן אותי, את המלך העליון? תהה לרגע, אך עד מהרה נזכר שתינוקות — טבעם לגדול.".
בלב כבד מקבל המלך את ההחלטה שהיא כנראה הקשה בחייו – להרוג את נכדו, בנו של בתו האהובה. הוא לא רוצה בכך, אבל אין לו ממש ברירה. מגיד העתידות של הממלכה מבשר לו בצורה חד משמעית שע"פ הנבואה (שבאותם ימים הייתה בגדר אורים ותומים), כורש הקטן יהיה זה שבבוא היום יפיל את המלך מכיסאו וישתלט על הממלכה.
"הוא ידע היטב מהי ההחלטה שעליו לקבל, אך הלבטים שתקפוהו הפתיעו אותו בעוצמתם. הוא מעולם לא נטה לרגשנות, בלשון המעטה, כאשר נאלץ להכריע בשאלות של חיים ומוות. כבר מזמן הפסיק לספור כמה בני אדם הורה להוציא להורג. עם זאת, הפעם היה הדבר שונה. התינוק הזה הוא דם מדמו. אהבתו לבתו הייתה חולשתו היחידה של אסטיאגס, ואם תגלה שהוא אחראי למות בנה, לא תסלח לו לעולם.".
בלית ברירה קורא המלך אַסְטְיָאגֶס להַרְפָּגוּס שר צבאו ומצווה עליו לחטוף את כורש בשעת לילה מאוחרת, לקחת אותו אל היער, להרוג אותו שם ולקבור אותו במקום סודי. הרפגוס הנאמן מבין שאין לו ממש ברירה, אבל ברגע האמת נכמרים עליו רחמיו והוא חס על כורש הפעוט. הוא יודע שלא יוכל לחזור לממלכה עם כורש ולכן מחליט לנטוש אותו בכפר סמוך קטן.
כורש גדל בכפר כילד מאומץ ושמח, "מנהיג מלידה", מבלי שיש לו מושג מהם שורשיו. אבל גלגל החיים ממשיך להסתובב ובאחד הימים מגיעה אל הכפר משלחת שמשנה את הכל. האמת מתגלה, כורש הצעיר מושב לארמון והמלך המופתע שמח וכועס במקביל. הסצנה שבה כורש מגיע לארמון טיפונת לוקה בחסר בעיניי מבחינה רגשית, אבל סצנת התגובה של המלך להרפגוס היא לא פחות ממצמררת…
למרות שחזר לארמון (ומשם לחיק הוריו הביולוגיים) כורש לא שוכח את הוריו המאמצים ולא מוכן לקבל את החוקים הלא צודקים לתפיסתו שמנהיג סבו המלך. כנגד כל הסיכויים וההיגיון הבריא, בטח באותה תקופה, מחליט כורש לפעול נגד המלך. כן. בדיוק. להגשים ללא מודע את נבואתו של מגיד העתידות.
כשקראתי את הספר ברור היה לי שהושקעה בו מלאכת תחקיר מעמיקה ומרשימה ביותר. התיאורים של אורח החיים, הלבוש ואפילו המאכלים הפכו את הסיפור למוחשי מאוד ואם לא הייתי יודעת שמדובר בעלילה שהתרחשה לפני 2600 שנה, לא בטוח שהייתי מנחשת את זה. לי הקריאה הרגישה כמו צפייה בסרט/סדרת דרמה תקופתית. מקסים. אם הילדים שלכם לומדים היסטוריה – תנו להם לקרוא אותו. מבטיחה לכם שאת הצהרת כורש הם לא ישכחו!
